זה מאמר מציל חיים ונא שלחו אותו למי שצריך.
אלפי אנשים ניסו וזה עבר בחמש דקות!
נא הצילו חיים !!!!
בשנתיים האחרונות, לאחר תקופה ארוכה של לחימה ממושכת, רואים תופעה קשה וכואבת — יותר ויותר אנשים, ובמיוחד חיילים ואנשים שחוו טראומות, מגיעים למצבים נפשיים קיצוניים. יש מי שחווים דיכאון עמוק, יש מי שמרגישים שהם מתפרקים מבפנים, ויש כאלה שמאבדים תקווה לחלוטין. יש כאלה שלא מצליחים לצאת מזה…
אתם יודעים את זה. אתם רואים את זה מסביבכם. אולי אתם חווים את זה בעצמכם.
רוב האנשים חושבים שמדובר בחולשה, באופי, או באי- יכולת להתמודד עם החיים. אבל אחרי יותר מעשור של מחקר ומעקב אחרי אלפי אנשים, גיליתי משהו מטלטל:
ברוב המקרים — זה לא האדם. זה הקוד שפעיל בשמו.
האדם הוא תיבת נגינה של תדרים, צלילים ומספרים. השם הפרטי ושם המשפחה אינם רק זיהוי חברתי — הם קוד שפועל על התודעה ועל המציאות.
במשך עשר שנים חקרתי אנשים שסבלו מדיכאון כרוני ושמות אנשים שהתאבדו. בדקתי מה התרחש ביום שבו הם איבדו תקווה, אילו קודים הופיעו בשם שלהם ומה גרם להם להרגיש שהמצב לעולם לא ישתנה.
התוצאה חזרה שוב ושוב: קיימים מספרים מסוימים בתוך שמות שיוצרים נטייה למצבי דיכאון, בידוד וייאוש. הבעיה היא שלמי שיש מספרים טובים בשם, עם פקודות התאוששות מהירות ותפקוד בכל מצב, הם יעברו הלאה.
מי שיש לו מלכתחילה קודים של דכדוך חזק, רגישות נפשית, זיכרון צילומי חזק, יחיו שוב ושוב, על בסיס, יומי חוויות שמזמן היו ואינם.
מה הקודים שמכניסים אותנו לסחרור?
לא משנה אם אתם יודעים איך למצוא את זה או לא: הנה הם, לא ניתן למוצאם בשיטות שמצמצמות הכול לספרה אחת…
קוד 43 — קוד שמייצר תחושת בדידות רגשית וחוסר מוצא. הוא חזר שוב ושוב אצל אנשים שסבלו מדיכאון עמוק.
קוד 92 — קוד שמופיע אצל אנשים שחווים מצבים של רגישות קיצונית, בכי עמוק וקריסה רגשית פתאומית.
כאשר הקודים האלו נפגשים עם תדר של יום, חודש או שנה — הם עלולים ליצור סערה נפשית גם אצל אדם חזק ויציב בדרך כלל. מבוגרים ובני נוער רבים עם מספר 92 שמופיע בשנה מסוימת מאשפזים עצמם מבחירה.
זה לא אתם. זה הקוד.
אז מה עושים?
לפני כן הנה סיפור מהפנט של יציאה מייד ובאותו יום מדיכאון כרוני:
הטלפון צלצל בשמונה בערב. מספר לא מוכר.
“אלה?” — קול רועד בצד השני.
“כן.”
“מה… מה עשית לאחותי?”
לבי נעצר. חשבתי שקרה משהו נורא. שאולי היא נפלה, שאולי היא… לא ידעתי מה לחשוב.
“מה קרה?” — שאלתי, והיד שלי כבר רעדה.
“היא…” — הקול בצד השני נשבר, “היא קמה מהמיטה.”
זו הייתה אחותה של הלקוחה שלי. האישה שלא יצאה מהבית אחד-עשר יום. שלא רצתה לדבר עם אף אחד. שהייתה שקועה במיטה כמו שהמיטה הייתה שקועה בה. היא קמה.
“היא ניקתה את הבית כבר בבוקר כאילו זה פסח,” המשיכה האחות, והקול שלה היה מלא בבלאגן של תמהון, “על אוטומאט. כאילו מישהו הפעיל אותה. ואז… ואז היא התקשרה לחברות ילדות שלא ראתה שנים. והלכה לפגוש אותן לקפה אחרי הצהריים”.
שתקתי. ידעתי בדיוק איזה קודים מביאים לעשייה מיידית – זה מה שנתתי לה.
“אני רוצה גם,” היא אמרה בסוף. “אני רוצה גם.”
זה נשמע כמו סוף סיפור, נכון? אבל זו רק ההתחלה.
חמישה חודשים אחרי שהיא קמה מהמיטה — היא עברה למדינה אחרת. עובדת עם המון אנשים. בחרה אקלים אחר, אוויר אחר, שמיים אחרים.
שנה אחרי — דיברנו. היא הייתה נינוחה. בטוחה בעצמה. מחייכת.
שנתיים אחרי — שוב. אותה נינוחות. אותו חיוך. כאילו האישה שהייתה במיטה אחד עשר יום — הייתה דמות בספר שקראנו יחד וסגרנו. לא. היא לא נעלמה. היא עדיין שם, בפנים. אבל היא לא הכל. היא רק פרק אחד. והספר — המשיך לספר אחר.
יש מחקר אקדמי מוכח שנקרא Self-Distancing (התרחקות עצמית). כשאנשים מדברים על עצמם בגוף שלישי (“היא עברה את זה” במקום “אני עברתי את זה”), או כשהם יוצרים “גרסה אחרת” של עצמם — הם מצליחים לראות את הטראומה מהצד, בלי שהרגש “שותה” אותם.
השם החדש הוא כלי שיוצר “נקודת תצפית חדשה” על הזיכרונות. הזיכרונות לא נעלמים — הם פשוט כבר לא “שלך” בצורה שמכאיבה יותר. כאשר אני ביום דיכאון קשה, ואני חושב שיש לי שם אחר- מאות אנשים מדווחים שהם בכלל לא מצליחים לחזור לעצב, הדיכאון, ההלם שאחז בהם. זה היה של מישהו אחר.
זו לא בריחה. זו הפרדה רגשית מבוקרת — היכולת ליצור מרחב בין ה”אני” שעבר את הטראומה לבין ה”אני” הנוכחי. והמרחב הזה — הוא המקום שבו מתחיל השיקום.
אז איך משנים סיפור חיים בכמה דקות?
איך משנים את המסע?
שיטת החירום — איך לעשות את זה בפועל
שלב 1: שנה את השם הפרטי במחשבה
נתנאל הופך לנתן
יצחק הופך לאיציק
חגית הופכת לחגיתי
אור הופך לאורי
רונה הופכת לרונה לי
אתם יכולים להחליף לשם אחר לגמריי…
שלב 2: אם לא עובר תוך 5 דקות — שנה את השם המלא
משה לוי → משה בנאי
נורית גונן → נורית שליו
שלב 3: אם עדיין לא עובר דבר כנראה כל חלקי השם במצוקה — זה העת לשם דמיוני
תפוז, תות שדה, הארי פוטר, שרלוק הולמס, כל מה שמעורר בכם חיוך – חשבו שהוא עכשיו שמכם.
שכנעו עצמיכם שהשם הקודם התנדף.
זה השם שלכם עכשיו.
חמש דקות יעברו וכלל לא תבינו מה קורה. הכול משתנה, אתם מרגישים מייד אחרת.
זה קרה למישהו אחר, אני זוכר את זה אבל לא יכול להתחבר רגשית.
הכי חשוב: התדר החדש לא זוכר את האירועים הקשים לעומקם
דמיינו שאתם צופים בסרט. הסרט מציג את החיים שלכם — את כל מה שעברתם. את הלילות שבהם לא ישנתם. את היום שהאזעקה צעקה. את הרגע שבו הרגשתם שהעולם מתפרק.
עכשיו דמיינו שאתם צופים בסרט הזה — אבל אתם לא הגיבור. אתם הקהל.
זה מה שקורה כשאתם קוראים לעצמכם בשם אחר. הזיכרונות לא נעלמים. הם פשוט… מתרחקים. הם כבר לא שלכם בצורה שמכאיבת. הם של מישהו אחר. של דמות בסרט.
“אם אני תופסת עצמי עם שם אחר — אני לא יכולה לחזור למה שהיה. ואפילו מאגר הזיכרונות הכואב לא מכאיב לי יותר. אני מתבוננת בו מהצד בשלווה, כאילו הוא של מישהו אחר.” כך אמרה לי לקוחה שניסתה שם אחרי טראומה.
זה לא בריחה. זו הפרדה רגשית מבוקרת. מרחב שנוצר בין ה”אני” שעבר את הטראומה לבין ה”אני” שיכול לבנות מחדש.
קמתם ביום מסוים ואתם לא רוצים לחיות? שנו אפילו חמישים שמות במחשבה עד שתמצאו אחד שעושה אתכם שמחים.
שלב 4: תמיד תחזירו את השם ב-12 בלילה
כדי לא למחוק בטעות מספרי אהבה עם האנשים החשובים לכם. החזירו את השם- בעיקר אם מישהו שחשוב לכם מתעלם פתאום מכם, אולי אין לו מספרי אהבה אתכם יותר.
אולם אם המצב חזר- השתמשו בשם כל העת עד שתפנו לעזרה מקצועית לקבלת שם מותאם.
אחרי זה אם היה שינוי מהיר, הבינו כי השם שלכם הוא לא אתם, זו הגדרה, כמו שכותבים “חיפה” במכשיר ניווט באוטו. רוצים מסע אחר? שנו את התדר, או חשבו שאולי הגיע הזמן לומר לדמות מהפרק האחר בספר… שלום.
זו לא מחיקה עצמית. זו הצלה עצמית.
וזה חובה למי שעומד לפגוע בעצמו חס וחלילה.
זה לא תחליף לטיפול רפואי. זה לא פתרון קסם. זה כלי — כלי שעבד בניסיון שלי עם אלפי אנשים. העובדות מדברות בעד עצמן ואם זה סייע לאחרים – זה יקרה גם לכם בוודאות.
נסו ותיהנו!
מי ייתן ותדעו רק שמחה!
-=-=-=
*אזהרה: שם חייב להתאים למשפחה, לבני זוג, לילדים, למקור הכנסה, להראות זרימת כספים חזקה, שום חסימה זוגית, להראות בריאות וזו שיטת חירום מיידית להצלה. אם זה הופך קבוע, חובה לוודא שבחרתם בנומרולוג שמצליח לזהות כיצד יראה העתיד שלכם והיחסים שלכם עם אנשים ספציפיים.
Did you like them? Tell us in the comments